🎧 להאזנה לשיעור המקורי בקול הלשון: לחצו כאן
מה הקשר בין שרוכי נעליים להודיה להשם? מתברר שעומד מאחורי שרוכי הנעליים של כל יהודי מעשה עמוק ונפלא של אברהם אבינו.
נפסק בשולחן ערוך (אורח חיים, סימן ב): שלמרות שבכל פעולה מקדים יהודי תמיד ימין, יש יוצא מן הכלל — קשירת הנעליים. יש לקשור שמאל תחילה. מדוע? כי התורה אמרה "וּקְשַׁרְתָּם לְאוֹת עַל יָדֶךָ" — לקשור את התפילין על יד שמאל, וכשם שמניחים תפילין בשמאל, כך קושרים נעל שמאל תחילה.
בא ה"לבוש" ומביא שני טעמים לכך. פירוש ראשון: אף שכל התורה כולה מחשיבה ימין, לגבי קשירה חשוב דווקא שמאל — כך רצתה התורה. פירוש שני, נפלא מאוד: בזכות מה זכה עם ישראל למצוות תפילין? אומרת הגמרא (חולין): בזכות שאמר אברהם אבינו בפרשת לך לך, אחרי מלחמת המלכים, לאחר שניצח את ארבעת המלכים ופוגש את מלך סדום: "אִם מִחוּט וְעַד שְׂרוֹךְ נַעַל, וְאִם אֶקַּח מִכָּל אֲשֶׁר לָךְ, וְלֹא תֹאמַר אֲנִי הֶעֱשַׁרְתִּי אֶת אַבְרָם". בזכות שאמר "מחוט" — זכינו לציצית שבחוטים. בזכות שאמר "שרוך נעל" — זכינו לתפילין, שקושרים אותם על יד שמאל, כמו חוטי שרוכי הנעליים. וכדי לזכור את המעשה הנפלא הזה, אמרו חז"ל: קשור נעל שמאל תחילה, כמו שתפילין מניחים בשמאל.
מבין שני הטעמים דנים הפוסקים בכמה נפקא מינות: לגבי סקוטש' — אם התורה מחשיבה את הקשירה עצמה, יש להקדים שמאל גם שם; ואם זה זכר לתפילין דווקא, אין להרחיב זאת לסוגי סגירה אחרים. וכן לגבי כפתורי חולצה. וכן לגבי נשים — אם הטעם הוא חשיבות הקשירה, שייך גם בנשים; ואם הטעם הוא זכר לתפילין, יש לומר שנשים שאינן מניחות תפילין אינן במצווה זו. נחלקו האחרונים בכל אלה, ופוסק המשנה ברורה בשם המלבי"ם שהטעם העיקרי הוא זכר לתפילין — ולכן דווקא בשרוכי נעליים, ולא בשרוכי גרביים ולא בכפתורי חולצה.
עד כאן ההלכה. ומכאן לדברי אגדה ומחשבה: לשם מה רצו חז"ל שכל יהודי, כשהוא קושר נעליים, יזכר במעשה אברהם אבינו שאמר "אם מחוט ועד שרוך נעל"? לכאורה מעשה זה כלל אינו קשור אלינו — זו חסידות שהגיעה לאברהם אבינו על פי דין, כיבוש מלחמה ששייך במלואו לו, ואנחנו כלל לא נמנים על זה — מה זה קשור אלינו שנזכור זאת כל יום?
תשמעו פירוש נפלא, שאותו מלבי"ם עצמו — זה שפסק שהעיקר הוא זכר לתפילין — מביא: אברהם אבינו אומר למלך סדום: מה אתה מציע לי שאקח מהרכוש? למה שאקח, כי ניצחתי במלחמה? "הֲרִימֹתִי יָדִי אֶל ה' אֵל עֶלְיוֹן קֹנֵה שָׁמַיִם וָאָרֶץ" — אני לא הרמתי, אני לא עשיתי כלום, אני לא ניצחתי במלחמה — זה היה נס מופלא, בורא עולם עשה את כל המלחמה. אני הייתי כמו חרב בידו של השם. כשם שכל אחד מבין שהחרב אינה מקבלת חלק בכיבוש ובשלל, כי החרב לא עשתה כלום — מי עשה את הכל? מי שהחזיק את החרב. כך אמר אברהם אבינו: אני חרב בידו של הקדוש ברוך הוא, הוא עשה את הכל, מה פתאום שאני אקח? לא ניצחתי, לא אני עשיתי, הקדוש ברוך הוא עשה את הכל.
וממשיך המלבי"ם ומסביר את הפסוק "וְלֹא תֹאמַר אֲנִי הֶעֱשַׁרְתִּי אֶת אַבְרָם" — "אני" נסתר בלשון נקבה, הכוונה ליד — שהיד שלי לא תאמר "כוחי ועוצם ידי עשה לי את החיל הזה". שלא יאמר "אני העשרתי", אלא: הקדוש ברוך הוא עשה את הנס. נמצא שמעשהו של אברהם אבינו היה שוויתר על כל הרכוש, כדי לחיות ברגשי הכרת הטוב ולהודות לה' על הנס, ולא לומר "כוחי ועוצם ידי".
אמרו חז"ל: בכל יום שאתה קושר את הנעליים, תזכור — מטרת מצוות תפילין שיהודי יזכור שכל מה שקורה בעולם זה מעשה השם, ייחוד שמו, המושל בכל ארבע רוחות העולם. ובזכות מה זכינו למצווה כזאת, על היד ועל הראש? בזכות אברהם אבינו שוויתר על כל הרכוש כדי לחיות ברגשי הכרת הטוב לה', ולא לומר "אני ניצחתי". בזכות זה זכינו, וכך צריך יהודי לחיות: כל יום שהוא קושר נעליים — לא אני עושה את הכל, בורא עולם עושה כל דבר, ואיך אני מחיה את זה? על ידי שאני מודה לו על כל דבר טוב שעשה לי.
זה מה שעומד מאחורי שרוכי הנעליים של יהודי. אשרינו, מה טוב חלקנו, שבזה שאנו קושרים נעליים אנו נזכרים במעשה אברהם הנפלא, שרצה לחיות בכל ליבו ברגשי הכרת הטוב לקדוש ברוך הוא על הנס הנפלא שעשה עמו. יזכנו השם יתברך ללכת בדרכיו.